אז עוד יום עבר- ולא חזרתי הביתה

התחושה הכבדה שליוותה אותי מאתמול אחרי המפגש לא הלכה לשום מקום, כמו ענן שמרחף מעליי.

לא הצלחתי להבין את אני של אתמול- למה כל כך הפריע לי שמישהי אחרת שאני מכירה התחתנה עם גבר יותר עשיר ויותר חתיך ממי שאני התחתנתי איתו. מה, אני ילדה בת 18 שעושה השוואות? כמה עלוב.

אני לא מזהה את עצמי יותר, חשבתי לעצמי. לא בטוחה כבר מי אני, באילו ערכים אני מאמינה, מה חשוב לי באמת? ממתי כסף וסגנון חיים הזיזו לי בכלל?

כנראה מאז שעברתי לכאן.

השארתי משהו מעצמי מאחור. חתיכה מהפאזל של עצמי שכבר לא תחזור.

דיברתי עם אמא, אמרתי לה שאני צריכה לנקות את הכעסים שיש לי, להיזכר במה שיש כשהכל מרגיש כל כך שאין, שאני רוצה לבוא הביתה ולאגור כוחות.

אבל אז, מייק השכן ממול, עם העיניים הכבויות שמדברות בו זמנית, הציע לי להיפגש למטה ולעשן סיגריה איתו. מוזר שיש לי חבר בן 50, מצד שני- כאן, הכל מוזר.

מייק , לא נעים להודות, הוא מסוג האנשים השקופים, האומללים, שבארץ בחיים לא הייתי מסתכלת עליהם- אולי בגועל, בדרום תל אביב- בטח ובטח שלא נהיית חברה שלהם, אבל כבר אמרתי שכאן הכל אחרת?

הנה עוד בן אדם שאפשר לקטר אצלו, חשבתי לעצמי, נשב בשמש החמימה בחוץ ונתלונן קצת ביחד.

יש בינינו איזה חוט דק של אחווה, של שני אנשים שמצאו את עצמם רחוקים מהבית, לא לגמריי מבינים איך הם הגיעו עד הלום. גם הוא הגיע מבית טוב עם חינוך ותקוות ומילים יפות, ואיכשהו מצא את עצמו כאן- מפורק, אחרי שגרושתו הרסה את חייו כשהתגרשה ממנו, לקחה ממנו כל מה שהיה לו, והוא נשאר כאן ונלחם יום- יום בשביל הילד הקטן שלו, שבשבילו הוא מוכן למות.

ודווקא הוא- עם הבגדים המרופטים, המדיפים ריח של אלכוהול, והמבט הציני, הכבוי- הצליח להצחיק אותי היום, כשהתלוננו ביחד על החיים וצחקנו על עוברים ושבים, אפילו על היונים שנמצאות כבדרך קבע מול המכולת השכונתית ומסרבות להתפנות, אפילו כשרכב מגיע. הוא נתן לי קצת תקווה. אם הוא שורד כאן- גם אני יכולה.

הוא שוב ביקש ממני לעזור לו עם העסק שלו, והפעם- הרגשתי שאולי זה מה שאני צריכה. קצת תעסוקה, משהו שיזיז אותי, שאולי אפילו ייראה טוב בקורות החיים.

אז עבר עוד יום, ולא הזמנתי כרטיס הביתה.

אולי מחר.

נראה.