בעיות עם החמות

כשהתחתנתי עם בעלי הקוריאני, ידעתי שאני עומדת להיכנס לעולם חדש- שפה שאני לא מבינה, מאכלים שאני בקושי מזהה וקודים תרבותיים שונים ואף הפוכים מהתרבות הישראלית החמה והפתוחה, חסרת הגינונים או הנימוסים.

ידעתי שהרבה התמודדויות מחכות לי, חלקן יהיו מאתגרות, מתישות וקשות.

אבל כל מה שחשבתי מתגמד לעומת החמה שלי, אמא של בעלי.

בעלי תמיד תיאר אותה בתור אישה עקשנית אך דיי חמודה, עקרת בית כזו שמבשלת ודואגת לילדים שלה. לקח לי מעט זמן להבין עם מה אני מתמודדת כאן.

היא אישה מהסוג שמכונה כאן "אג'ומה" (아줌마- אם יש כאן קוראים שצפו בקיי דרמה אחת או שתיים, אתם בטח כבר יודעים במה מדובר, אבל בכל זאת אעשה רגע סדר למי שלא בעניינים)-

בתרגום ישיר- אג'ומה היא אישה מבוגרת או נשואה, ליתר דיוק. אבל בפועל- אג'ומה קוריאנית תגרום לכם להודות לאלוהים על החמות הקשות שאולי חלקכם מתמודדים עמן.

זו שלי היא אישה קטנה ורזה, עם תלתלים לא טבעיים ומאוד אופייניים, גבות מצוירות, ליפסטיק ורוד זרחני וסיכה נוצצת בשיער, לבושה תמיד בבגדים צבעוניים שלא משתלבים ביחד בשום צורה. דעתנית, קולנית, לא חוסכת בביקורת. יש לה דעה על הכל- ולא משנה אם ביקשתי אותה או לא.

היא בטוחה שברגע שאלמד קוריאנית, נהפוך לחברות הכי טובות.

מתחביביה:

ביקורים אצל השאמן שלה, כדי לשאול אותו שאלות לגבי בעלי, לגבי הבן השני שלה ואפילו עליי. היא שואלת אותו, לדוגמה- האם לילדיי יהיה כסף בעתיד? (כסף, כך למדתי, הוא הדבר הכי חשוב בקוריאה), או- האם יהיה להם מזל? אפשר לומר ששאמן הוא מקביל לרב בארץ, שמייעץ להרבה אנשים לגביי התלבטויות והחלטות שעליהם לקבל. אז כאן במקום רב יש שאמן, שחמותי כאמור מרבה בביקורים אצלו ולוקחת ברצינות יתרה את דבריו.

היא גרה באזור כפרי, בבית נקי- נקי מידיי, כמובן. הניקיון אצלה הוא ערך עליון, תורה בפני עצמה. יש לה את הסדר שלה, ואבוי למי שינסה להתערב או לעזור לה ולא יעשה זאת לפי הדרך שלה. לכן, מהר מאוד הפסקתי לנסות להציע עזרה, פשוט מפחד לטעות ולעשות משהו לא נכון, שיגרום לפתיחה של מלחמה מולה- היא תטען שאני אישה מטונפת שלא יודעת לנקות, ושאני בטח גורמת לבן שלה לגור בזוהמה (חרדה של כל אג'ומה טיפוסית, שהבן שלה לא אוכל כמו שצריך וחי בבית מלוכלך).

יש פה גם עניין עם אוכל. היא מביאה לנו קופסאות ענקיות של תבשילים קוריאניים- מהסוג שדורשים תו תקן לריח. אנחנו מחייכים בנימוס, אומרים תודה- ואז מניחים אותן במקרר. אחרי חודשיים, הן עוברות משם לפח, עם שכבת עובש שתספיק להאכיל מושבת פטריות שלמה.

וזה לא משנה כמה נרמוז, או נבהיר- שאנחנו לא צריכים אוכל כרגע ושהמקרר שלנו מלא עד אפס מקום- ניסינו כבר להשתמש בכל תירוץ כדי למנוע את רוע הגזרה. מבחינתה- זו אהבה. מבחינתנו- זה פסולת ביולוגית.

אה, ויש גם את המתנות. כל מתנה שאי פעם קניתי לה- היא לא אהבה, ראיתי על הפנים שלה. ובאמת השתדלתי! קניתי לה חמסות מישראל, למשל- כי היא מאמינה באמונות תפלות, קניתי לה מים קדושים כי היא התנצרה לפני כמה שנים (היא ניסתה לפתוח את הבקבוק ולשתות את המים שהיו בתוכו, אז כנראה שהיא לא ממש הבינה את הקונספט), גם קניתי פעמון רוח לתלייה בגינה- מתנות שבסך הכל אני חושבת שרוב האמהות הישראליות היו אוהבות, חוץ מהמים הקדושים אולי.

הסיבה שהיא לא אהבה את המתנות שלי נעוצה כנראה בעובדה שלא קניתי לה תיק יוקרתי כמו שהיא רמזה לבעלי שהיא רוצה- פריט מאוד הכרחי, אין ספק, להסתובב איתו בכפר ולטפס איתו על ההרים שמסביב, שזה- בגדול- מה שהיא עושה רוב היום, כשהיא לא נפגשת עם אג'ומות אחרות.

אבל זה עוד כלום.

השיא היה לפני חודש בערך, כשהיא הודיעה לנו שהיא רוצה לארגן לנו מסיבת חתונה על חשבונה. למען האמת, אנחנו לא תכננו בכלל לערוך מסיבה, כי חתונות בקוריאה הן לא לגמריי כוס התה שלנו: חתונות בקוריאה כוללות חצי שעה של טקס משעמם למדיי, אחר כך בופה אוכל, וזהו- הולכים הביתה. סיפור של שלוש שעות, לכל היותר. אין די-ג'יי, אין ריקודים, אין מוזיקה. נתון מבאס בהחלט, כמישהי שהגיעה ממדינה שבה כל חתונה מלווה בריקודים וצהלולים אל תוך הלילה. אבל חמותי- התעקשה שנקיים מסיבה, ולא הסכימה לשמוע לא.

הסיפור עם השמיכות היה ביום שהיא סגרה לנו את האולם: היא ביקשה מבעלי שיעביר לאמא שלי בקשה לקנות לה ולבעלה שמיכות כמתנת חתונה- כי "כך נהוג אצלנו", כמו שאמרה לבעלי. הענקת שמיכות בקוריאה מהצד של הכלה למשפחתו של החתן, כמעין נדוניה. בעלי, למוד הניסיון- ניסה להסביר לה שאני לא קוריאנית ושאמא שלי אינה מחויבת למנהגים שבחיים לא שמעה עליהם. התנהל ביניהם ויכוח שלא הבנתי ממנו מילה, רק ראיתי אותה דרך המראה האחורית של האוטו- יושבת , נזופה וזועמת, כמו ילדה קטנה.

חודש לאחר מכן, כשהזמינה אותנו אליה לצהריים, פתאום היא אמרה לבעלי שהיא חשבה על החתונה ושהיא מבקשת שאמא שלי תשתתף בהוצאות האירוע, למרות שהיא ידעה שאמא שלי כלל לא מתכננת להגיע. בעלי התפרץ עליה בכעס והיא קמה והלכה לחדר שלה לבכות, ממש כמו בדרמות הקוריאניות. אני פשוט הייתי בשוק מכל האירוע, ועוד יותר התחזקה אצלי התחושה שעדיף שלא נקיים את החתונה הזאת, שגם ככה באה לנו עקום. אבל בסוף כמובן הם השלימו, אחרי כמה ימים שהם לא דיברו אחד עם השנייה, וכרגע- ההצגה צפויה להימשך, לפחות עד הפעם הבאה…

אני באמת שואלת את עצמי איך בעלי יצא כמו שהוא – חכם, משכיל, רחב אופקים, ראה עולם, מעדיף אפילו אוכל מערבי על פני אוכל קוריאני- ממשפחה כזאת, שאמא שלו לא יצאה מקוריאה אי פעם וכנראה שאפילו פסטה לא טעמה בחייה.

בטח יש איזשהו הסבר לזה, כי זה פשוט לא הגיוני.

אז כן, היא עדיין מחכה לרגע שבו אדע לדבר קוריאנית. אני מתכננת להעמיד פנים שאני לא מבינה- גם כשכבר אבין.

כי לפעמים, הדרך הכי טובה לשמור על שלום בית- היא פשוט להישאר על מצב "תרגום חסום".