קיוויתי שהמעבר יביא איתו הזדמנויות חדשות, ללמוד ולהתפתח. במקום זה, כבר שלושה חודשים שאני מרגישה דיי תקועה. בעלי עסוק בעבודה, לומד ומתקדם, וככל שעובר הזמן אני מרגישה שאני לא מצליחה למצוא את מקומי כאן.
לפעמים כשאנחנו מדברים על הקשיים שלי כאן הוא משווה בינינו ומספר לי איך הוא הסתדר בעצמו כשהגיע לישראל, לבד, בלי משפחה או חברים.
אבל החיים שלי בקוריאה כל כך שונים מהחיים שהיו לו בישראל. הוא גדל במקום שבו שקט ושמירה על הרגשות "בפנים" היוו ערכים חשובים, עד היום. אני לעומת זאת, מגיעה מתרבות שבה חיבוקים, שיחות והבעת רגשות הם חלק בלתי נפרד מהתקשורת הבין אישית. הוא הסתדר לבד בלי משפחה או חברים- ואני לפעמים מרגישה שהגעתי למקום שבו אני לא מצליחה להתחבר או להרגיש שייכת, גם כשהוא כאן איתי.
במיוחד כשבעלי עייף וטרוד בגלל העבודה, ואין לו פניות רגשית להקשיב לקיטורים שלי – הכל הופך לקשה יותר. ואז, אני מתכנסת בעצמי וחושבת- אולי אני מגזימה? אולי עוד לא ניסיתי מספיק להשתלב כאן ולנסות למצוא בכל זאת משהו שאני אוהבת פה?
לפעמים, אני מרגישה שהפערים בין איך שאנחנו רואים את הדברים הם כה גדולים, שזה מקשה עלינו להבין אחד את השנייה. ואולי זה רק טבעי- באנו מעולמות הפוכים לחלוטין בסופו של דבר.
למרות הפערים, יש רגעים שבהם אני נזכרת למה בחרתי בו מלכתחילה. יש רגעים בהם הוא גם מנסה להבין אותי ולהקשיב לי, ואז אני מבינה- הוא פשוט שונה ממני, יותר משחשבתי. זה לא בהכרח רע. זה מה שהופך אותנו למיוחדים. השוני שלנו הוא חלק מהקשר שלנו- משהו שיכול לפתח ולחשל אותנו, אם נדע לתקשר נכון ולהתאים את עצמנו זה לזו.
בסופו של דבר, אולי זה לא השוני שעלול ליצור מרחק בינינו, אלא הדרך שנבחר להתמודד איתו.
מעבר לסיאול- סיפורה של זרה 