כשהגעתי לקוריאה, ספרתי כל יום שעבר מאז שנחתתי. הסתכלתי בלוח השנה כמעט מידי יום, וחשבתי לעצמי- "הנה, עבר חודש מאז שנחתתי" . ואז- "עברו חודשיים".
הכל הרגיש לי אז זמני, כאילו אני רק מבקרת בקוריאה בחופשה ארוכה ארוכה, עוד מחוברת לארץ בחבל דק, שמחבר אותי לחיים הקודמים שלי, מסרב להרפות. וגם אני סירבתי להרפות ממנו, להתמסר ללא מוכר וידוע.
ועכשיו, בחלוף כמה חודשים מאז שהגעתי לקוריאה, אני לאט לאט מתחילה להרגיש שמשהו השתנה. לא מבחינים בזה, עד שפתאום כן.
העוצמות ירדו. פחות סערות. פחות בכי. ופתאום אני שמה לב שהחבל הדק, שהחזיק אותי כל כך חזק? יותר רפוי מפעם.
הטלפון כבר פחות רוטט. החברים מהארץ פחות שולחים הודעות. אנשים ממשיכים, אלה החיים.
ופתאום אני תופסת את עצמי באמצע שגרה:
מצאתי לי כאן את מכון הציפורניים שלי, את בית הקפה שאני אוהבת בשכונה, חברים (מועטים), הטיולים פעם בחודש שאני מקפידה לעשות לסיאול, שיעורי הקוריאנית העמוסים, מלאים בשיעורי בית ובבחנים.
זה לא היה שם קודם, וזה אומר משהו.
זה אומר שהזמן חלף, וכהרגלו- עשה את "שלו".
וזה לא אומר שקל לי, וזה לא אומר שאני כבר פחות מתגעגעת.
אני חולמת על הבית כל לילה.
זה כן אומר שמשהו בי כבר במקום חדש.
לא ממש שייכת לפה, אבל גם כבר לא שייכת רק לשם.
וזה לא עצוב כמו שחשבתי שזה יהיה.
זה פשוט אמיתי.
מעבר לסיאול- סיפורה של זרה 