חלום על דייט עם עצמי שהפך להרפתקה לא צפויה

לאחרונה הרגשתי צורך הולך וגובר להרגיש… אני. לא אשתו של- פשוט אני. בסיאול, לבד. חלמתי על רגע של זוהר, בתקופה של ריבים אינסופיים עם בעלי. דמיינתי את עצמי יושבת בבר שיקי, לוגמת קוקטייל אלגנטי או יין אדום, מנהלת שיחות ברומו של עולם עם כל מיני אנשים מגניבים ואז, בחיוך מסתורי, שוברת להם את הלב ואומרת להם: "אני מצטערת, אני חייבת ללכת, בעלי מחכה לי, היה כיף!"

רציתי להרגיש שעוד יש לי את זה.

ובכן, במציאות- המצב היה קצת שונה, כמובן.

chat gpt יודע הכל? מתסבר שלא תמיד! נאמר עליו רבות שהוא מידיי פעם עושה טעויות, ובאותו הערב למדתי את זה על בשרי.

כפי שעושים רבים אחרים כשהם נמצאים בעיר שהם לא ממש מכירים ומחפשים מקומות טובים לצאת אליהם, גם אני התייעצתי עם הצ'אט. היו לי דרישות ברורות ממנו: מצא לי בר שקט, קלאסי, עם "קהל איכותי", שיש בו גם אוכל, מוזיקה שקטה ומקום לשבת על הבר.

והצ'אט- כמו הצ'אט- עשה את עבודתו נאמנה ובן רגע הודיע לי שמצא עבורי מקום העונה על כל הדרישות שלי, כמו מתוך חלום. התלבשתי בבגדים החדשים שרכשתי, התאפרתי בקלילות והרגשתי כמו אישה המוכנה לכבוש את העולם! יצאתי מהמלון בהתרגשות ושמתי פעמיי לעבר איטאוון, כאשר גשם קליל החל לרדת.

לא נבהלתי, הרי לקחתי מטרייה בדיוק לשם כך. אבל כשהגעתי לאזור אליו הכווין אותי הצ'אט, הגשם התחזק ונהפך למבול של ממש- בסגנון המבול התנכ"י. מכנסי הפשתן הלבנים שלבשתי נרטבו לחלוטין והרגשתי כיצד המטרייה שלי מתקשה לעמוד בעומס, אך המשכתי ללכת, תוך כדי שאני מעודדת את עצמי שתיכף אגיע ואתפוס מחסה משודרג.

וכאן למעשה החלה הקומדיה האמיתית.

המקום שאליו יצאתי בגשם שוטף כזה? לא היה קיים בכלל! הגעתי לרחוב בו הוא היה אמור להיות, ומצאתי את עצמי בלב שכונת מגורים שקטה. הסתכלתי סביבי בחוסר אונים מוחלט. לא בר, לא מסעדה. רק בנייני מגורים שקטים ואני, טובעת במבול. רעבה ואבודה.

בשלב הזה, כבר וויתרתי על מפגשים עם אנשי ההייטק של סיאול שחיכו לי בדמיוני. איכשהו, בשארית כוחותיי, הגעתי אל אזור הברים המרכזי הרועש של איטאוון, מלא בבני נוער קולניים ושיכורים. נכנסתי למקום שהיה נראה כהכי פחות מאיים, והזמנתי פיצה (דלוחה למדיי) וכוס יין לבן, מתנחמת על הלילה שאבד. לידי ישב שחקן טניס שניסה בכל מאודו להיכנס לתפקיד איש העולם הגדול, כמו רבים אחרים בקוריאה.

למרות שזה לא היה המקום שדמיינתי לעצמי, והשיחה עם שחקן הטניס לא בדיוק הייתה על עבודתו כמפתח אפליקציות- עדיין, היה בזה משהו נחמד. הרגע הזה, בו ישבתי לבד, הרגשתי אישה: עמדתי בפני עצמי, עצמאית וחזקה, בלב הסערה – גם זו שבחוץ, וגם זו שבחיי הנישואין שלי.

הלילה כבר התקדם, הגשם סוף כל סוף נפסק, והחלטתי לחזור למלון. נפרדתי לשלום משחקן הטניס המאוכזב וירדתי אל תחנת הרכבת התחתית. כשהגעתי לתחנה הקרובה למלון, הושטתי את ידי אל התיק, והתחוור לי שהארנק שלי איננו.

מכאן החל מסע מטורף של ריצות וחיפושים היסטריים שבהם השתתף גם בעלי, אחרי שהקפצתי אותו מהמיטה. רמת החרדה שלי הייתה עצומה, והמחשבות על על העולם שלי שנמצא בארנק פשוט שיגעו אותי. איך זה תמיד קורה לי? נראה שלפעמים המזל שלי פשוט אוהב לשחק איתי.

בתוך שעה של חיפושים שהרגישה כמו נצח, המשטרה הודיעה לנו שהארנק נמצא ומוחזק אצלה. למחרת בבוקר הלכנו לקחת אותו, כשכל התכולה שלו הייתה עדיין בפנים. פשוט נס.

המסקנה היא שהעולם מתחלק לשניים : יש את החלק שכולל בנות שפשוט וקל נכנסות לבר, מזמינות להן קוקטייל אלגנטי – איזה קוסמופוליטין כזה- ואז מתיישב לידן בחור חמוד. הם מדברים, מסתבר שהוא מתכנת מצליח בסמסונג שגר בלב סיאול. והם מתאהבים, כמו מתוך סרט.

ויש את החלק השני, שכולל את אלו- ואני ביניהן- שהולכות לאיבוד בדרך למסעדה שלא קיימת, במבול שוטף עם מטרייה שבורה, ואז עוד מאבדות את הארנק בדרך הביתה.

!C'est la vie