מאז שהייתי ילדה, שנאתי את יום העצמאות.
שנאתי את כל מה שהגיע עם היום הזה: את הלחץ לארגן ולסדר את הבית למופת לפני שהאורחים מגיעים, את הטרטורים הבלתי- נגמרים של אמא שלי בגלל שבכל שנה היא מארגנת אצלנו בבית מנגל לחברים שלה, את הבית שפתאום מתמלא באנשים וברעש, את הצורך להיות נחמדה לכולם, כשפשוט רציתי להתחבא בחדר עד שכולם יילכו.
כל שנה דמיינתי לעצמי את הרגע שאהיה רחוקה, כשאגור מחוץ לישראל וכבר לא אוכל להגיע ליום הזה, ליום העצמאות.
ועכשיו, אני שם. אין דגלים ברחובות, אין צפירה, אין יום אבל שמתחלף לפתע במסיבות פרועות מלוות בזיקוקים ובריחות של בשרים שנצלים. סתם עוד יום רגיל בקוריאה.
ופתאום זה כואב.
פתאום אני מתגעגעת לכל מה שפעם היה נראה לי מעיק.
אני מתגעגעת לשבת בשמש החמימה של סוף האביב, לאכול מטעמים מכל טוב ובשרים טריים שהרגע ירדו מהאש תוך כדי לגימת שרדונה יבש , לשמוע את הקיטורים של החברים של אמא שלי על הפוליטיקה הישראלית, להריח את ריח העשן מתערבב עם הריח של הפריחה האחרונה של האביב הישראלי.
אני חושבת על אמא שלי עכשיו, על זה שהיא צריכה לארגן את הכל לבדה, שאני לא שם כדי לעזור לה. קשה לה, היא לא נהיית צעירה יותר, ואין אף אחד שיעזור לה במקומי.
הלב מתכווץ מגעגועים וגם מקצת אשמה.
אז דבר אחד כבר ברור לי:
שנה הבאה, לא משנה מה- אני בבית, לחגוג את יום העצמאות. לעזור לאמא- אבל בכיף וברצון, כי כל כך התגעגעתי לשיגועים שלה.
אני אשב בשמש, עם מנגל, עם עברית, ועם ריח של בית, ואהנה מכל רגע. כי עכשיו אני יודעת כמה זה חסר.
מעבר לסיאול- סיפורה של זרה 