אתמול התחלתי ללמוד קוריאנית, בתוכנית מיוחדת שהממשלה מספקת לזרים.
לפני שיצאתי לכיתה, הייתי קצת לחוצה- אני מודה. ידעתי שכולם שם באים כדי ללמוד את השפה ותו לא, אבל חששתי מדבר אחד. בתור ישראלית שחיה מחוץ לארץ בתקופת מלחמה, חששתי שיהיו בכיתה מהגרים מוסלמים. נכון שקוריאה היא לא לונדון, וגם לא אירופה, אבל בכל זאת- רק לפני כחודש שגריר ישראל הותקף כשאכל במסעדה בסיאול בידי מפגינים פרו פלסטינים. פחדתי שמישהו יגיד לי משהו על המלחמה ועל המצב בעזה, ושאני ארגיש מאויימת ולא יהיה לי מה לענות. לצערי, לא חסרים סיפורי אימה כאלו ואף גרועים יותר בתקופה האחרונה.
הגעתי לכיתה עם לב קצת דופק. סרקתי את החדר במבטי- כמעט כולן שם היו נשים אסיאתיות- סיניות, פיליפיניות או וויאטנמיות. נרגעתי קצת, במיוחד כשאחת מהן שלחה אליי חיוך ידידותי. התיישבתי במקום שלי, הוצאתי את ספרי הלימוד מהתיק, ואז-
היא נכנסה. ערבייה לבושה בחיג'אב ובשמלה גדולה ורחבה, והתיישבה מלפנים. לפני שהפסקתי לעכל מה קורה, נכנסה המורה ובקוריאנית, ביקשה ממני לעבור לשבת על יד הערבייה, כדי לצמצם מקום בכיתה.
לא הייתה לי ברירה. בלעתי רוק, אספתי את ספריי והתיישבתי לידה.
"מרחבא" אמרתי לה כשסובבה את ראשה אליי.
חיוך מופתע התפשט על פניה. "מאיפה את"? שאלה אותי בסקרנות.
"מאיפה את"? החזרתי לה קודם את השאלה, כדי לראות מה היא תענה.
"מצרים" אמרה לי.
"אה, אנחנו שכנות" חייכתי, וכשראיתי את המבט המבולבל שלה הוספתי "אני מישראל".
"אהההה" ענתה בחיוך, ופתחה את ספר הלימוד.
לא הייתה שתיקה דרמטית, לא מבט נוקב, לא שום דבר ממה שחששתי שיהיה. להפך- היא הייתה דיי נחמדה אליי, דיברנו עוד קצת ושברנו קצת את הקרח, אולי שתינו הופתענו לטובה.
בקוריאה, רחוק כל כך מהבתים של שתינו, כשמניחים לרגע את הדגלים בצד, שתי נשים- ממצרים ומישראל, ישבו זו ליד זו ולמדו יחד את אותה שפה, שזרה לשתיהן.
וזה היה דווקא נעים.
מעבר לסיאול- סיפורה של זרה 