לא פה ולא שם

כשגרתי בארץ, רק חלמתי על היום שאעזוב.

החיים סגרו עליי.

עבודה מסביב לשעון, יוקר מחיה חונק, בירוקרטיה, פקקים, פחד בלתי פוסק מהמלחמה הבאה. והמחשבה הזו, שכנראה יום אחד אצטרך לשלוח את הילדים שלי לצבא, למלחמות שלא רואים את קצן.

חיפשתי שקט. סדר. ביטחון.

חשבתי שקוריאה תהיה גן עדן. והאמת היא שבהרבה מובנים היא מדהימה- נקייה, בטוחה, מתוקתקת.

אבל מהר מאוד הבנתי שמשהו פה חסר.

החיים פה נוחים אמנם, אבל שקטים. מידיי.

הקוריאנים עובדים מבוקר עד לילה, חיים במרוץ שלא עוצר, בלי לפנות מקום לרגש, לשמחה, לצחוק מתגלגל באמצע הרחוב.

אני מסתובבת ברחובות ומרגישה שאנשים פה חיים כמו מכונות- ממושמעים, יעילים, עייפים.

ופתאום, אני מתגעגעת.

לשמש, לים, לרעש. לאווירת ה"יהיה בסדר"- למרות שבכלל לא בטוח שיהיה בסדר.

לאנשים שצוחקים למרות הכאב, שמספרים בדיחות במקלט, תוך כדי שיש אזעקה.

כנראה שישראל היא כמו הבית של אמא- המקום שאתה הכי רוצה לברוח ממנו, אבל לא מפסיק להתגעגע אליו אחרי שעזבת.

קוריאה אף פעם לא תהיה הבית.

הלב שלי איפשהו באמצע.

גרה בקוריאה, מתרגלת לשקט, אבל בתוך תוכי מתגעגעת לרעש.

לישראל, עם כל הכאב שיש בה, עם כל הקושי והכאוס- ועם האור המוזר הזה שבוקע ממנה, דווקא כשנדמה שהכל קורס.

אולי אין מקום שהוא מושלם.

אבל חד משמעית- יש מקומות שמרגישים יותר שלך.