לשאת את הדרכון הפנימי

השבוע בשיעור הקוריאנית למדנו על מדינות: איך לשאול מישהו מהיכן הוא ושמות של מדינות שונות.

ואז עברנו אחד אחד בכיתה, וכל אחד סיפר מאיפה הוא.

"אני מאוזבקיסטן" ענתה זו שיושבת תמיד מלפנים.

"אני מסין" אמר אחד אחר.

"אני ממרוקו" ענה בחור נוסף.

וכך הלאה …

עד שהגיע תורי.

"אני מישראל" עניתי חלושות, בקושי מיישרת מבט, מודעת לפצצה שהרגע הטלתי לחלל הכיתה.

לא כי אני מתביישת במדינה ממנה הגעתי, חלילה. זו המדינה בה גדלתי, ושבה נמצאים האנשים שהכי יקרים ללבי.

הרגשתי מאוד לא בנוח, לאור העובדה שחצי מהסטודנטים שאיתי בכיתה הינם מוסלמים, והחצי השני- רובו מורכב ממדינות שלא ממש אוהדות את ישראל , שמבקרות אותה על המלחמה באופן תדיר במועצת הביטחון של האו"ם, כמו סין, רוסיה ועוד.

חוסר הנוחות שלי רק הלך וגבר כשהמורה פתחה מצגת שהכינה, ובה שמות המדינות מהם הגיעו כל הסטודנטים בכיתה, כשכל שקופית מתמקדת במדינה אחרת. למדינה שלי, ישראל, הוקדשה שקופית עם דגל ישראל ענקי. שוב התבקשתי להקריא את השם של המדינה שלי. הרגשתי שלחיי מאדימות, ושמעתי לחשוש בחדר- "ישראל"…

וזה קרה פעם נוספת, כשלאחר מכן המורה הציגה מפה ענקית, וטרחה גם להצביע על המיקום של מדינת ישראל- לכל מי שלא ידע היכן היא ממוקמת.

הייתה לי תחושה שבכיתה שלי כולם ידעו היטב היכן ישראל ממוקמת.

בסך הכל חזרתי על המשפט : "אני מישראל" אולי איזה שש פעמים במהלך השיעור הזה.

פתאום הרגשתי שאני הופכת להיות סמל, שאני כבר לא "עדן"- אלא "הישראלית".

ואז המחשבות התחילו-

מה הם חושבים?

האם מישהו כאן כועס כי הגעתי מישראל?

האם יפגעו בי?

אולי אלו מחשבות שנשמעות קצת פרנאודיות, אבל האירועים האחרונים שהתרחשו בעולם כלפי קהילות ישראליות ויהודיות גרמו לי להרגיש שכדאי להיזהר.

כשהגעתי הביתה, כתבתי למורה הודעה. ניסחתי אותה בזהירות. ביקשתי ממנה שתבין, שהמדינה שלי נמצאת במלחמה כרגע, ושיש אנשים ברחבי העולם שיש להם תחושות קשות כלפי המצב, ושאני מרגישה שלחזור כל כך הרבה פעמים בשיעור על השם של המדינה שלי עלול לגרום לאחרים בכיתה להרגיש כאילו תוקעים להם אצבע בעין, ושזה עלול לסכן אותי בסוף.

התגובה שלה הייתה מרגיעה ומחבקת. היא הודתה לי על הכנות, השיבה שהיא מבינה את החששות שלי, ושהיא תשדל ככל הניתן להימנע מהדגשת הלאום שלי בעתיד. גם ביקשה שאמשיך לשתף אותה במידה ויהיו לי שוב תחושות דומות.

וזה היה רגע חשוב.

רגע שבו הרגשתי שזרות לא חייבת להיות חומה.
שהפחד שלי לא היה טיפשי – אבל גם לא בהכרח מציאותי.
ושיש אנשים – גם כאן, גם עכשיו – שיכולים לראות אותי מעבר לדרכון.

אני עדיין לא בטוחה איך להרגיש לגבי מה שקרה.
אולי עוד ייקח זמן.
אבל למדתי משהו בשיעור ההוא, שלא היה כתוב בספר.