על חיים שלא מתקדמים

יש ימים שזה מכה בי כמו אגרוף בבטן.

התחושה הזו, שאני תקועה במקום שלא נכון לי. במקום נידח, רחוק מהכל, שבו אני מרגישה פשוט שאני לא חיה. אין לי את המקום שלי. אני "שורדת"- אבל לא באמת נוכחת.

ואני מודה, יש בי חרטה. על החלטות שקיבלתי, על שלא ראיתי את התמונה המלאה, אלא רק חלק קטן ממנה. שלא הקשבתי לאמא שלי, לאחרים שחשבתי שהם לא מבינים כלום , שחשבתי שאני יודעת הכי טוב.

בדיעבד, אני מרגישה שהשנה הזו הייתה בזבוז של זמן יקר שיכולתי לנצל בלקדם את עצמי ולהגיע לכאן יותר מוכנה, אחרי שגם הבן זוג שלי קצת התמקם כאן ויש לו חיים יותר טובים להציע לי ממה שיש לו כרגע, כשהקרקע עוד לא יציבה. יכולתי להישאר בארץ עוד שנה, להתכונן, למצוא עבודה בתחום שלי, להרגיש שיש לי כיוון, ואז להגיע לכאן- עם משהו ביד, ממקום יותר יציב, יותר חזק, יותר שלי.

היו גם רגעים יפים, לא אשקר. אבל להגיד שזה היה שווה את זה? כנראה שלא.

אני גרה עכשיו במקום שקשה להסביר אותו למי שלא חווה אותו בעצמו- עיירה קוריאנית אפרורית שהיא לא ממש עיר, ולא ממש כפר. אין פה קצב, אין פה דופק. רק פאב אחד עייף שמידיי פעם מנסים לנגן בו שירים באנגלית, כאילו שזה ישנה משהו.

ובכיתה אני מוקפת באנשים שהם גם מהגרים, אבל עם תחושה אחרת. הם באו ממקומות קשים, אז בשבילם- המקום הזה הוא סוג של גן עדן. יש להם גג, יש להם חימום, יש להם כאן עבודה- לרוב במפעלים- ולהם זה מספיק. אבל אני, לעומתם, מרגישה שהזרות שלי לא מתאימה לפה פשוט.

נכון, זה לא הוגן להשוות. אבל קשה לי להניח מאחוריי את מה שהיה לי, את מה שגדלתי איתו כל החיים, את מה שאני רגילה אליו. השארתי מאחוריי חיים צבעוניים, תוססים, עיר תוססת, שיחות עם משמעות, אנשים שראו אותי באמת. מסיבות, יציאות, צחוקים, חיים עסוקים ועמוסים לעייפה, עם מיליון אפשרויות פרושות לפניי. והשקעתי את כל התקוות שלי באהבה אחת ובמעבר אחד, שאולי היה טעות.

אני מרגישה שהבאתי את עצמי לקריית גת של קוריאה. מקום שאי אפשר באמת לפרוח בו, אולי רק לשרוד. וגם זה בקושי. וזה מה שאני עושה. סופרת ימים, שבועות, חודשים- עד שאני אזוז מהמקום הזה.

אני לא כותבת בשביל רחמים. אני כותבת כדי להגיד אמת שצריכה להישמע. כי אולי מישהי אחרת, ממש עכשיו, מתלבטת אם לוותר על החיים בשביל הרעיון של חיים לצד מישהו אחר. אני לא אומרת לא לאהבה, אני רק אומרת- תבואי ממקום של חוזק, תבחרי את עצמך לפני. זה הכל.

לא כל הנוצץ זהב, וקוריאה היא לא גן עדן אחד גדול.

ואני? אני עדיין בוחרת בעצמי, רק מאוחר מידיי.