כשהגעתי לכאן, לקוריאה, הייתי משוכנעת שהצלחתי לברוח. לא רק פיזית, אלא גם נפשית. חשבתי שכשאצא מישראל, אמצא שלווה. חשבתי שרחוק מהעין יהיה באמת רחוק מהלב.
אבל טעיתי.
בימים האחרונים, מאז פתיחת המלחמה עם איראן, אני מתייסרת בשאלה מה עדיף כבר: להיות בארץ, בתוך הכאוס, או להישאר כאן- בטוחה, אבל רחוקה כל כך, מוקפת באנשים שלרבים מהם אין מושג מה מתחולל קילומטרים רחוק מכאן, ולרבים גם לא אכפת. כאן החיים ממשיכים כרגיל, ואני- מרגישה היחידה שקפאה בזמן. לפעמים מישהו יטרח לחייך חיוך מהוסס, לשאול מה קורה- ואז ימשיך הלאה.
ואני נשארת לבד. עם הכאב, עם חוסר הוודאות, עם החרדה הבלתי נגמרת.
כבר יומיים שאני לא באמת מתפקדת. אני קמה ישר לחדשות, והולכת לישון איתן. עוקבת באובססיביות אחרי כל כותרת, כל דיווח, כל ציוץ. הראש שלי שם, הלב שלי שם, והגוף- תקוע כאן, חסר אונים.
ואולי, אולי דווקא עכשיו- ברגע הכי מפחיד שיכולתי לדמיין, כמו ישראלים רבים אחרים- הייתי מעדיפה להיות בארץ. לצד אמא שלי. יקרה מה שיקרה.
כותבת בידיים רועדות, בעיניים טרוטות מחוסר שינה, לא יודעת מה יביא איתו המחר. רק יודעת שאני כאן, ובינתיים- הלב שלי שם.
מעבר לסיאול- סיפורה של זרה 