עברו כבר שש שנים מאז שסבתא שלי נפטרה, ובתקופה האחרונה, יותר מתמיד, אני מוצאת את עצמי שואלת אותה שאלות שלא הספקתי לשאול אותה כשעוד הייתה כאן. לא ידעתי כמה הסיפור שלנו הולך להיות דומה.
סבתא שלי עלתה לישראל מדרום אפריקה כשהייתה בסך הכל ילדה בת 21, עם שני ילדים קטנים בידיים: אמא שלי ודוד שלי. היא השאירה מאחוריה, בדומה לי, את אמא שלה, את החברים, את החיים הנוחים והטובים שהיו לה אז בדרום אפריקה, והלכה אחרי סבי שחלם לעלות לארץ. הם הגיעו לארץ בשנות ה -50, כשהמדינה היייתה עדיין בחיתוליה, וסבתא שלי מצאה את עצמה מתגוררת בדירה מתפרקת בקריית יובל בירושלים, אחרי שעזבה מאחור וילה מפוארת עם משרתת ונהג. עברה ממאה לאפס.
היא סיפרה לי שכשהיא ראתה את הדירה בקריית יובל היא לא האמינה למראה עיניה. היא התחילה לבכות ושאלה את סבא שלי : "לאן הבאת אותנו"? גם לסבא שלי אז לא היה כסף, והוא התחיל לעבוד קשה, כדי שיום יבוא ויוכל להעניק לאשתו ולילדיו חיים טובים יותר.
אבל סבא שלי לא ויתר, וגם היא לא. הם נשארו ביחד כל השנים האלה, גידלו ילדים וראו נכדים, בנו את הבית שלהם בירושלים, ובסופו של דבר היא דיי נהנתה מהחיים בארץ. יחד עם זאת, תמיד היא נשארה ליידי מנומסת ואצילית, הקפידה לשתות את התה עם החלב שלה כל יום בארבע אחרי הצהריים ודיברה עברית במבטא מתגלגל.
לא פעם חשבתי לעצמי שכל כך הייתי רוצה לשאול אותה איך היא החזיקה מעמד, איך במשך כל השנים האלו, לא כעסה על סבא שלי, שבגללו היא מצאה את עצמה רחוק כל כך מהבית, מכל מה שאהבה. איך היא התמודדה עם האכזבה, עם החיים הקשים שהיו אז בארץ, שהיו כל כך שונים מהחיים של אחיו של סבא שלי ואשתו, שנותרו להתגורר שם.
כמה הייתי רוצה לדבר איתה עכשיו, אפילו לעשר דקות. רק עשר דקות שבהם הייתי יכולה להקשיב עוד לסיפור שלה, לשמוע חלקים שעוד לא שמעתי- אולי כי הייתי צעירה מידיי, ואולי כי לא התעניינתי- ולהבין איך היא עשתה את זה. איך היא ראתה את הדברים אז, איך היא הרגישה.
אבל סבתא כבר לא כאן, וכל מה שנשאר לי הם הזכרונות ממנה, הרגעים בהם דיברנו על החיים שלה, והגעגוע אליה.
כנראה שעם המון אהבה, סבלנות אינסופית וחוזק נפשי היא שרדה את זה, ויצאה מחוזקת מזה. אולי זו המורשת שלה אליי, שהיא השאירה לי עוד לפני שידעתי מה החיים יביאו עמם.
מעבר לסיאול- סיפורה של זרה 