זה קרה בצהריים, ביום חם במיוחד, כשחזרתי משיעור הקרמיקה שלי בעיר הקטנה שבה אנחנו גרים בקוריאה. עליתי על האוטובוס הביתה, התמקמתי ליד הדלת והתכוננתי לנסיעה של כמעט שעה, כך שכמו ברוב הנסיעות הארוכות, הוצאתי את הטלפון ושקעתי בו.
כעבור זמן קצר שמעתי צעקות, אבל לקח לי כמה רגעים להרים את הראש ולהבין מאיפה הן מגיעות. גבר ואישה מבוגרת התווכחו בקול, ולמרות שלא הבנתי את כל המילים, נדמה היה לי שהוויכוח התחיל בגלל מקום הישיבה. ככל שעברו השניות, הקולות עלו, התנועות נעשו חדות יותר והגבר התחיל לקלל. קוריאנית שוטפת אמנם עדיין אין לי, אבל קללות בקוריאנית אני דווקא יודעת לזהות.
משם, הכל הסלים במהירות: האישה המבוגרת החלה להכות את הגבר בגב, ובתגובה הוא הסתובב אליה, הרים את בקבוק המים האישי שלו והטיח אותו בפניה. הוא הכה אותה שוב ושוב, עד שהיא איבדה את שיווי המשקל והשתטחה על רצפת האוטובוס.
יש רגעים שבהם אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים איך נגיב; אנחנו מדמיינים איך נקום, נצעק, נתערב ונעשה את הדבר הנכון, אבל כשהאירוע באמת מתרחש מול העיניים, הגוף לא תמיד משתף פעולה. קפאתי במקום, הידיים שלי רעדו, ובמקום לקום הוצאתי את הטלפון וכתבתי לחברה ישראלית שגרה באזור: ״יש מכות באוטובוס״.
באותו זמן הסתכלתי סביבי וחיכיתי שמישהו יעשה משהו. הייתי בטוחה שאחד הנוסעים יקום ויעצור את האיש, שמישהי תיגש אל האישה ותעזור לה להתרומם, או שמישהו לפחות יצעק לנהג לעצור ויתקשר למשטרה. אלא שאיש לא זז, וגם הנהג המשיך לנסוע כאילו דבר חריג לא מתרחש כמה מטרים מאחוריו.
למען האמת, גם אני לא קמתי. פחדתי להתערב מפני שאני לא מדברת מספיק קוריאנית כדי להבין מה בדיוק קדם לתקיפה, ובעיקר לא ידעתי כיצד אסביר את עצמי אם המשטרה תגיע ותתחיל לשאול שאלות. בתור זרה בקוריאה כבר התרגלתי לתחושה שבכל עימות אני מתחילה מנקודת נחיתות, ולכן פחדתי שיאשימו אותי, שאסתבך בסיטואציה שאינני מבינה ואפילו שהעניין יסכן את המעמד שלי במדינה. ייתכן שהחשש מגירוש היה מוגזם, אבל באותו רגע הוא הרגיש אמיתי מספיק כדי להשאיר אותי קפואה.
האוטובוס המשיך בנסיעה עוד זמן קצר ורק לאחר מכן עצר. הגבר והאישה ירדו, המשטרה הגיעה ואני המשכתי בדרכי, אבל התמונה שלה שרועה על הרצפה לא ירדה איתם בתחנה; היא נשארה איתי גם אחרי שהגעתי הביתה.
ישראל ידועה כחברה אלימה, ולא קשה להבין מדוע: האלימות נמצאת בכבישים, בתורים, בוויכוחים וברשתות החברתיות, ואנשים מרימים את הקול גם בגלל דברים קטנים. קוריאה, לעומתה, נתפסה בעיניי תמיד כמקום שקט, בטוח ומסודר יותר, שבו אנשים שומרים על הכללים ונזהרים שלא להפריע לאחרים. אבל דווקא שם ראיתי בפעם הראשונה בחיי תקיפה כזאת בתוך אוטובוס, ובכל זאת, מה שטלטל אותי יותר מהמכות היה השקט שאפף אותן.
יכול להיות שאני עושה לישראל אידיאליזציה דווקא מפני שאני רחוקה ממנה. ברור שגם בישראל יש מי שמסיטים את המבט ולא כל אדם הופך ברגע לגיבור, אבל עדיין קשה לי לדמיין אוטובוס ישראלי שלם ממשיך בשלו בזמן שאישה מבוגרת מוטחת לרצפה. בראש שלי, כמה אנשים כבר היו מזנקים מהמושב: אחד היה עוצר את הגבר, אחרת הייתה עוזרת לאישה לקום, מישהו מאחור היה מתקשר למשטרה, ובמקביל היו מתחילות צעקות בין עשרה אנשים שמסבירים זה לזה מה צריך לעשות.
זאת אותה ישראליות חטטנית וחסרת גבולות שלפעמים מוציאה אותי מדעתי, אבל ברגעים אחרים היא הופכת לחום אנושי. כשאדם נופל ברחוב בישראל, אנשים בדרך כלל רצים אליו, שואלים אם הוא בסדר, מביאים מים ומציעים להזמין אמבולנס. לפעמים הם אפילו נשארים לידו הרבה אחרי שהעזרה כבר בדרך, רק כדי שלא יהיה לבד.
אבל בקוריאה למדתי שהמרחב הציבורי מתנהל אחרת. אנשים משתדלים לא להפריע ולא להתערב בענייניו של אדם אחר, ולרוב יש בכך גם משהו נעים, משום שאיש לא נדחף לשיחה שלך, שואל שאלות אישיות או מעיר לך כיצד לחיות. עם זאת, באותו אוטובוס ראיתי גם את הצד השני של המרחק הזה, מפני שברגע שבו מישהי הייתה זקוקה לעזרה, כולם נשארו בתוך הגבולות שלהם.
יום לאחר מכן הלכתי לחנות ליד הבית, ושם ראיתי אישה מבוגרת שעמדה בחוץ לצד חברה. הסתכלתי עליה במשך כמה רגעים והייתי כמעט בטוחה שזו האישה מהאוטובוס. יכולתי להמשיך ללכת, הרי היא כבר לא הייתה לבדה, המשטרה טיפלה באירוע ולא היה ברור אם היא בכלל תבין אותי, אך לא הצלחתי לעצור את עצמי.
ניגשתי אליה כשהטלפון בידי וניסיתי לכתוב באמצעות אפליקציית התרגום שאני זוכרת אותה מאתמול ושאני רוצה לדעת אם היא בסדר. אולי רציתי גם לתקן, אפילו באיחור, את העובדה שלא ניגשתי אליה באוטובוס, ולהראות לה שלפחות אדם אחד מכל מי שהיה שם לא שכח אותה ברגע שירדה.
אלא שעוד לפני שהספקתי להסביר, היא נופפה בידיה ואמרה שוב ושוב: ״לא, לא, לא״. הבנתי שהיא לא רוצה לדבר איתי, ולכן עצרתי והתרחקתי.
לא ממש הופתעתי, והתגובה שלה אפילו הרגישה לי צפויה. החיים בעיר קטנה בקוריאה לימדו אותי שאנשים לא תמיד יודעים כיצד לקבל זרים, במיוחד בני הדור המבוגר. לפעמים הם סקרנים, לפעמים הם נרתעים, ולעיתים הם פשוט מעדיפים שלא להתמודד עם אדם שאינו מדבר את שפתם. ייתכן שהיא לא הבינה מה רציתי ממנה, אולי היא נבהלה, אולי לא רצתה לחזור לאירוע ואולי היא פשוט רצתה שאניח לה; אין לי דרך לדעת.
ובכל זאת, הדחייה שלה כאבה לי, משום שאני רציתי לשאול לשלומה, אבל מבחינתה הייתי עוד זרה שניגשת אליה עם טלפון ביד ומדברת בשפה שאינה מכירה. היא לא יכלה לדעת שאני אותה אישה שישבה באוטובוס יום קודם, רצתה לקום ולעזור לה אבל קפאה במקום, והיא גם לא ידעה שהמשכתי לחשוב עליה אחרי שירדה.
נשארתי עם תחושה כפולה. מצד אחד כעסתי על כל האנשים שלא התערבו, אך מצד שני ידעתי שגם אני הייתי אחת מהם. רציתי לחשוב על עצמי כעל הישראלית שלא מסוגלת לעמוד מהצד, אבל ברגע האמת נשארתי במקומי ופחדתי. רק למחרת, כשהסכנה כבר חלפה, מצאתי את האומץ לגשת אליה, ואז היא כבר לא אפשרה לי להתקרב.
לפעמים המרחק בין אנשים אינו נמדד במטרים וגם לא בשפה. באותו אוטובוס ישבנו כולנו קרוב מאוד זה לזה, אך האישה הייתה לבדה, ולמחרת, כשעמדתי ממש מולה, עדיין לא הצלחתי להגיע אליה.
אני לא יודעת מה עלה בגורלה לאחר שהמשטרה הגיעה, ואם היא נפגעה מעבר למה שיכולתי לראות, אבל מאז אני חושבת לא רק על האיש שהכה אותה, אלא גם על כל מי שישב מסביב ועליי בתוכם. קל לי לומר שבמקום שממנו באתי הדברים היו נראים אחרת; אבל הרבה יותר קשה לשאול את עצמי מה אעשה אם אמצא את עצמי שוב באותו מצב.
